החלטה בתיק בר"ש 3504/12

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט סובל) בעל"ע 7010/09 מיום 18.3.12, במסגרתו נדחה ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 46/08 מיום 11.3.09. בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המבקש, וקיבל את ערעור המשיב על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי בבד"מ 57/07. בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע את המבקש בעבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, לפי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 וסעיפים 54, 61(1) ו-62(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. בית הדין המשמעתי המחוזי השית על המבקש שני חודשי השעיה בפועל מעיסוק בעריכת דין, ו-10 חודשי השעיה על תנאי. בית הדין המשמעתי הארצי העמיד את תקופת ההשעיה בפועל על שנה, ואת תקופת ההשעיה על תנאי על שנה (למשך שנתיים). בית המשפט המחוזי ביטל את גזר דינו של בית הדין הארצי, והותיר את גזר דינו של בית הדין המחוזי על כנו.

רקע והליכים

ב.        המבקש ייצג את המתלוננת, חברה בע"מ, ובמסגרת זו הגיש בשמה תביעה לפרעון חוב כספי. לצורך תשלום אגרה העבירה המתלוננת למבקש סך של 1,100 ש"ח. המבקש פתח תיק בבית המשפט אולם לא שילם את האגרה. משפנה מנהל המתלוננת למבקש באשר להתקדמות התיק, מסר לו המבקש דיווחים כוזבים כי התיק בטיפול. בעקבות בירור שערך עו"ד נוסף אליו פנתה המתלוננת, התגלה, כי האגרה לא שולמה אלא נותרה אצל המבקש. רק לאחר פניות רבות ובחלוף למעלה משנה, החזיר המבקש את האגרה למתלוננת. טענתו היתה, כי בטעות השאיר את כספי האגרה אצלו. בית הדין המחוזי קבע, כי גם אם בטעות נותר הכסף בכיסו של המבקש, הנה משנתגלתה הטעות, לא פעל המבקש לתיקונה, שכן לא שילם את האגרה ואף לא החזירה למתלוננת במשך זמן רב. לפיכך הורשע המבקש.

בית הדין המשמעתי המחוזי

ג.        לאחר שסיים בא כוח הקובל הבאת ראיותיו, הודיע המבקש, כי בכוונתו למסור הודעה, לפי כלל 32(3) לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962 ולא להיחקר. בהודעתו מסר, כי התיק נמחק נוכח היעדר תשלום אגרה, והוחזר למתלוננת בתיאום עמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית; וכי לא נגרם לה נזק עקב אי תשלום האגרה.

ד.        בפתח הדברים, עמד בית הדין על ההבדלים שבין הודעה לבין עדות, והבהיר כי הואיל ונותן הודעה - המבקש - לא נחקר בחקירה נגדית, אין לבסס עליה ממצא עובדתי, וכי שתיקתו יכולה להוות חיזוק או סיוע לראיות התביעה.

ה.        במסגרת הראיות נשמעה עדותו של מנהל המתלוננת, לפיה העביר למבקש 1,100 ש"ח בעבור תשלום אגרה, ומאז עלו בתוהו כל נסיונותיו לברר כיצד התקדם התיק. כן נשמעה עדותו של עו"ד אבירם, אשר ייצג את המתלוננת לאחר המבקש. לדבריו פנה למזכיר בית משפט השלום (שם הוגשה תביעת המתלוננת בידי המבקש) אשר מסר לו, כי המבקש הודיע לו שהאגרה לא שולמה, שכן "עקב טעות משרדית נלקחה התביעה ... ללא תשלום אגרה" וכן כי "בסמוך להגשת התביעה הגיעו הצדדים לפשרה ... והוא מבקש למחוק את התביעה ממערכת המחשוב". בית הדין סבר, כי דברים אלה עמדו בסתירה לכך שהסכם הפשרה הושג רק כאשר יוצגה המתלוננת בידי עו"ד אבירם.

ו.        במטרה לתמוך את גרסתו, טען המבקש, כי על פי הדין אגרה שאינה משולמת נמחקת. טענה זו נדחתה הואיל ואין בה כדי להעיד אם בפועל נמחקה התביעה אם לאו. כמסד עובדתי נקבע, כי המבקש לא שילם את האגרה, ולא השיב את כספיה למתלוננת אלא לאחר פניות רבות ובחלוף זמן רב. כן, גם אם בטעות לא הוחזרו כספי האגרה, הרי שהמבקש לא פעל למען תיקון טעות זו, ולא פעל למען עניינו של הלקוח במסירות ונאמנות. לפיכך נגזרו העונשים כמצוין מעלה.

בית הדין המשמעתי הארצי

ז.        לבית הדין הארצי עירער המבקש הן על הכרעת הדין, הן על חומרת העונש. המשיב עירער על קולתו. כנגד טענתו של המבקש לפגיעה קשה עקב שלילת הזכות לייצוג נקבע, כי אין למבקש זכות קנויה להגנה הממומנת על ידי לשכת עורכי הדין, וכי החלטה למנות סניגור היא פררוגטיבה של בית הדין המחוזי שאין להתערב בה. כן נדחתה טענת המבקש לפיה המותב בבית הדין הארצי נחשף לראיות בלתי קבילות, היינו לחלופת המכתבים שבין מזכיר בית המשפט בו הוגשה התובענה לבין המבקש. צוין, כי טענה זו עלתה בבית הדין המחוזי, שם נקבע, כי בית הדין לא קיבל את המסמכים כראיה ולא יעיין בהם. לפיכך נדחתה הטענה. כן נטענו טענות נוספות באשר לנטלי ההוכחה והבאת הראיות. טענות אלה נדחו והוטעם כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאי מהימנות. ערעורו של המבקש על חומרת הדין נדחה, ערעורו של המשיב התקבל, והעונש שונה כאמור מעלה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ח.        על הכרעת הדין וחומרת העונש ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. בין היתר, נטען כי נפגעה זכותו לייצוג, וחרף הפררוגטיבה של בית הדין המחוזי, נדרש היה בנסיבות למנות לו סניגור, בין היתר הואיל ולא היה בקו הבריאות; כי המותב אכן נחשף לחומר הראיות הבלתי קביל, זאת תמך באסמכתא שלא היתה בידיו שעה שנדון עניינו בבית הדין המחוזי והדבר התגלה לו רק בשלב הערעור. כן חזר המבקש על טענתו באשר לנטלי ההוכחה והבאת הראיות ומשקלן. ערעורו של המבקש על הכרעת הדין נדחה בפסק דין מפורט, וערעורו על חומרת העונש התקבל, והוחזר העונש שנקבע בבית הדין המחוזי.

הבקשה

ט.        את אדניה של בקשת רשות ערעור זו (הוגשה ביום 3.5.12) סמך המבקש על מספר טענות. האחת, סמכות בית המשפט המחוזי לדון בערעור לשכת עורכי הדין במותב יחיד; השניה, התעלמות בית המשפט המחוזי מחשיפת המותב בבית הדין המחוזי במהלך הדיון להרשעותיו הקודמות; השלישית, חשיפת המותב בבית הדין לחומר בלתי קביל; רביעית, אי המצאה של מסמכים לרשות המבקש במהלך הדיון; החמישית, פגיעה בזכות הבסיסית להיות מיוצג בהליך; השישית, טענות באשר לניתוח ויישום דיני הראיות - אי עמידה בהבאת נטל הראיה וקיומו של ספק סביר; השביעית, כבישת עדויות; השמינית, טעות בניתוח הדין הרלבנטי לעניין אגרות בית המשפט; וכן, ענישה בלתי סבירה ובלתי מידתית.

הכרעה

י.        בבר"ש 9092/10 עו"ד איטח אהרון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (פורסמה בנבו, ניתנה ביום 10.1.11) ציינתי:

"במדינת ישראל קנויים לנאשם שני ימי דיון בזכות - יומו הדיוני ויומו הערעורי; הרשות ליום ערעור נוסף תישקל במקרים חריגים בלבד, המגלמים סוגיה משפטית או ציבורית אשר חורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך [...] לא כל שכן בגלגול רביעי, כמתבקש כאן, לאחר פסיקתם של שני בתי הדין המשמעתיים ופסיקת בית המשפט המחוזי. בעניין גלגול רביעי בכלל נאמר:

'איני יכול שלא לומר בחתימת הדברים, כי צריכות לשרור נסיבות נדירות שבנדירות, קיצוניות ממש, כדי שערכאה שיפוטית רביעית תידרש לאותה מחלוקת. מעבר לנושא לעיצומו, מדיניות שיפוטית ולוא גם הליברלית ביותר, אינה יכולה ככלל להלום, בעומס שבו נתונים בתי המשפט, גלגול רביעי. ראוי שהמבקשים לפתוח הליך כזה - ואף אם חשים הם טרוניה - יתנו דעתם לזאת, ולא יכלו זמנם, ממונם וזמנו של בית המשפט'. (רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף כרמיאל [פורסם בנבו]).

בעניין ערעור לשכת עורכי הדין נאמר: